<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ששי שער ראשון</h1>
<h2>דף קו.</h2>
גרסינן בברכות בסוף פרק אלו דברים (נ"ג, ב') אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי [לה] במתניתא, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב, אני ה' אלהיכם זו ברכה. וצריך להיות זהיר הרבה בראשונים כדי שלא יחשד בנכרי, ויבא לידי תקלות גדולות וכן במים אחרונים שמא יארע לו הפסד ממונו [וגופו] בבטולן, מלבד מה שיש בהן מן החובה, דגרסינן בריש פרק כל הבשר (ק"ו, א') כי אתא רב דימי, אמר מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הוציאו אשה מבעלה, כי אתא רבין אמר מים ראשונים האכילו בשר נבלה, אחרונים הרגו את הנפש. גרסינן בפרק כל הבשר (שם) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן, אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ועוד, משום מצוה. מאי מצוה, אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר [בן ערך] דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, ואמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, הא שטף טהור, והא בעי טבילה, אלא הכי קאמר, הא אחר שלא שטף טמא. ואם תאמר והא אמרינן בברכות (נ"ג, ב') דנפקא לן מוהתקדשתם והייתם קדושים, יש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל שאר המסובין אינן צריכין נטילה, אלא משום סרך תרומה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון]. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן, אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, ורבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, ואמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. והקשה המחבר דהא בברכות אמרינן דנפקא מוהתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וכתב, דאי מההיא הוה אמינא דהתם למברך בלחוד ומשום ברכה ע"כ. ואיני מבין דבריו מאי ברכה דקאמר, אי מברכת המוציא קאמר והא לא אפשר דהא ידים בהיסח דעת לא מיפסלי לברכה כדמוכח בפ' ערבי פסחים דאמרינן (קט"ו, א') אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאיכא היסח דעת, וצריך נטילת ידים משום טיבול ומשום סעודה ואלו משום ברכה לא, אלא עיקר תירוצא דההיא אסמכתא בעלמא דמדכרין מים ראשונים ואחרונים דהכא עיקר דמדכר בהדיא ידים בנגיעה והיינו מים ראשונים. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער ראשון]. כתוב שם גרסינן בפרק כל הבשר וכו'. אמר הכותב כיון שאינו מבין דברי המחבר ואינו מסכים לתירוצו, היה לו לתרץ הקושיא דמקרא דוהתקדשתם שתי הנטילות שמעינן מיניה, וכשדרשו מיניה התם והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, אלא בבירור כן דבר שאינו מבין דברי המחבר דאע"ג דבעלמא סתם ידים אינו פסולות להזכרת השם, ולברכות דעלמא, הוא הדין נמי מי שאכל בין פת בין בשר בין תבשיל ומי שהביאו לו פירות בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונין ברכה לפניהן, וכן לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן, ואפילו הכי אין טעון נטילה ולא רחיצה, וכן בין תבשיל לתבשיל אחר כמוהו, ואפילו נמלך שטעון ברכה ולא נטילה ולא רחיצה ואם כן למה חייב במים אחרונים, אלא מה יש לך לומר דאפילו הכי בשאוכל סעודה חייב משום דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים אלמא עשאום לנטילות אלו כענין מצות דעלמא, ומשום דכתיב אני ה' אלהיכם דאמרו זו ברכה יש לנו לומר דמצוה זו לא הוטלה אלא על המברך בלבד בין בברכה ראשונה, דהיינו ברכת הלחם בין בברכה אחרונה, דהיינו ברכת המזון וכשם שאין חיוב על כל המסובין ליטול ולרחוץ במים אחרונים, אלא המברך, אף בראשונים לא חייב אלא המברך משום דאסיק קרא כי קדוש אני ה' אלהיכם, דדרשינן מיניה זו ברכה זו דעת המחבר. עוד היזקיקני עתה לבדוק אם אמצא לי חבר בדבר זה, בדקתי ומצאתי לי רב, שהרמב"ן ז"ל כן כתב כלשון המחבר ממש וזה לשונו, תמהני הא דבעי לקמן מאי מצוה לימא והתקדשתם, ויש לומר ההיא למברך המוציא ומשום כבוד ברכה כדאמרינן ע"כ. ומזה נודע וממקומות רבים שאינו יודע בדברי הרב ז"ל כלום.
ופת הבאה בכיסנין קודם סעודה בזמן שאינו קובע עליה סעודתו, נראה לי שאינו צריך ליטול אלא ידו אחת, ודייקנא לה מהא דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (ה"ו), תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין, הביאו להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, הביאו להם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו, אלמא אף הפרפראות שהם פת הבאה בכיסנין סגי להו בנטילת ידו אחת. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון]. עוד כתב דפת הבאה בכיסנין קודם סעודתו בזמן שאינו קובע סעודתו עליה דיו בנטילת ידו אחת, והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים וקתדראות עד שכלן מתכנסין, הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת, הביאו להן פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו, אלמא אף בפרפראות שהן פת הבאה בכיסנין, סגי בנטילת ידו אחת, ע"כ. ואני אומר הא ודאי בורכא ואגב חורפיה לא עיין בה, והלא הוא עצמו כתב למעלה במי שטיבולו במשקה שצריך נטילת ידים בשתי ידיו לפי שיש לו בו עסק בשתיהן, קל וחומר לפת הבאה בכיסנין אם אתה אומר שצריך נטילת ידים כלל, שצריך ליטול שתי ידיו שיש לו עסק בשתיהן, אלא ודאי ליתה. אלא דפת הבאה בכיסנין כל היכא דלא קבע סעודתיה לא חשבינן להו אלא כפירות, ולא בעו נטילה כלל דמהיכא תיתי, הא לאו משקין נינהו ולאו פת נינהו. ומיהו ההיא מתניתא דתני הביאו להם פרפראות כל אחד מברך לעצמו, משמע דלא חשיב ישיבה דאורחים בכי האי גונא היסב, דאי לא אחד מברך לכלן דהא אפי' ביין אמרינן לה בברכות (מ"ג, א') דהיכא דהיסבו אחד מברך לכלן ברכה דבתחלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער ראשון]. עוד שם כתב דפת הבאה בכיסנין וכו'. אמר הכותב מאי בורכתא אדרבה תמה על עצמך, למה אינו צריך נטילת ידים כפת שהרי פת הוא, ואי קבע סעודה עלייהו ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא, ושלש ברכות דפת גמורה היא, והמחבר לא הוצרך ללמוד מן הירושלמי שצריך נטילת יד אחת, אלא ללמוד ממנו בחדוש דדי לו ביד אחת, דאי לאו ההיא דירושלמי, בודאי הוה אמינא דצריך נטילת שתי ידים דהא איתא בהו משום סרך תרומה, דאטו מי לא עבדי כהנים כיסנין מתרומה, והא דכתב דאינן אלא כפירות טעותא היא, דפירות לא בעו נטילת ידים ואפילו בא לקבוע סעודתו עליהן, שלא חששו בהן משום סרך תרומה, אבל כסנין ממין הצריך נטילת ידים, ושיש לחוש להן משום סרך תרומה הן, ולמה לא יצטרך ליטול עליהן שתי ידיו, ואלא מההיא דירוש' שמעינן דלא בעו שתי ידים, הא לא כלום, לא שמענו. ושמא טעמא דירושלמי משום כל דלא קבע סעודה עלייהו עראי בעלמא הוא, שאוכלין תחלה מהן מעט כדי לפתח בהן בני מעים, ואין מתעסקין בהן בשתי ידים אלא כל אחד נוטל אחת, בידו אחת, ולפיכך לא הצריכוהו אלא נטילת יד אח' ואפי' בא לאכול מהן הרבה ונוגע ומתעסק בשתי ידים, לא חלקו כל שאינו קובע עליהן לפי שרוב אוכליהן אינן אוכלין אלא מעט בעראי, ובידו אחת כמו שאמרתי.
לאיזה דבר צריך ליטול ידיו תחלה, גרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו, א') אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות, סבור מינה חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא, אמר ליה ר' אבהו לא מצוה ולא חובה אלא רשות. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, וקיימא לן כותיה ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהן, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותם במשקה, צריכין נטילת ידים וכדאמרינן (פסחים קט"ו, א') אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון]. ולענין נטילת ידים ודאי קימא לן כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ולענין שתיה קימא לן דסגי ליה בחדא ידא וכדאמרינן בברכות בסדר היסב בא להן יין כל אחד נוטל ידו אחת ובהכי סגי ליה, אבל קובע עצמו לשתיה בעי נטילת שתי ידיו והכי מוכח ביומא, דאמר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס פי' שאינו צריך להשתמש כשהשתין אלא ידו אחת. דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו, פי' משום דאסחיה לדעתיה וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים פי' משום חשד, ואמר רב הונא לא שאנו אלא לשתות אבל לאכול מידע ידעי דאנינא דעתיה, פי' ואין חוששין לחשד ואין צריך ליטול מבפנים. שמעינן מינה דלשתות נמי בעינן שתי ידיו, וטעמא כדאמרן. והמחבר כתב דאהשתין מים קאי שמא שפשף רגליו בידיו משום ניצוצות עד כאן. ודבריו מן המתמיהין, דהא בהדיא קתני אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת אלא ודאי אהא לא עיין בה. עוד כתב הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש דכיון דנטל שתי ידיו גלי אדעתיה דרוצה לאכול בלא קדוש, דהא משום קדוש לא צריך אלא ידו אחת, ונמצא זלזל בקדוש ולפיכך לא יקדש, ע"כ. וליתיה כלל להאי טעמא, דאטו מי שזלזל בקדוש אינו יכול לחזור בו ולקדש אלא שיקדשו לו אחרים, זה אינו כלל. אלא הנכון נטל ידיו לא יקדש על היין, אלא על הפת דכיון דמשום כסא דקדושא לא בעי נטילת ידים, ואיהו נטל ידיו, גלי אדעתיה דנהמא חביבא ליה טפי ואנהמא בעי קדושי, ואסיקנא דלא מימנע משום הכי ואההיא דמימליך מצי קדושי. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער ראשון]. עוד שם ולענין נטילת ידים קימא לן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ולענין שתיה קימא לן דסגי וכו'. אמר הכותב זו היא שאמרתי שהוא כמלקט גרגרים בין העמרים, כי מה שכתב כאן דלענין שתיה צריך נטילה ואמר קימא לן דסגי ליה בחד' ידא, כולה מדברי המחבר ומאשר ראה בחבור למדה שאמר כן בחדוש מאותה של כיצד סדר היסיב, וכל חכמי הדור תמהו בזה ומשום כך נמנע מלהזכיר דברי המחבר אלא נקודה אחת מדבריו. אלא שעדיין לא הבין דברי המחבר וראוי היה לו להסתכל היטב בדבריו עד שלא ישבנו היזקיקני לכתוב דברי המחבר כצורתן, כדי שידעו הכל במה טעה. זה לשון החבור, לענין שתית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקין, כדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסיב, בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וטעמא כדאמרינן, וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים, אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידיע דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפשף רגליו משום ניצוצות, ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלו' שממשיכין היו אחר הסעודה לעמוד ולשתות וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו. ומ"מ מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן, ע"כ לשון המחבר. וכל בעל עינים יראה שלא הביא המחבר אותה של יומא משום דקשיא ליה נוטל שתי ידיו כמו שחשב הוא, אלא להביא ממנה עוד ראיה לעיקר מה שאמר דלשתיה נמי בעי נטילת יד אחת מיהא, וחשש שמא ידחה הדוחה אותה ראיה ויאמר דלעולם לשתיה אין צריך נטילה כלל, לפי שכבר הורגלו הכל לשתות מים ויין ושאר משקין בלא שום נטילה, וידחה אותה שבפ' אמר להם הממונה שהיא אינה אלא משום שהשתין ושפשף בידו, אבל בעלמא בסתם ידים אין צריך כלום למשקין, מ"מ מאותה שבפרק כיצד מברכין נשמעינה, זהו שכתב המחבר, ולא שהובאה מחמת נוטל שתי ידיו ומשום שמא שפשף בשתי ידיו כמו שחשב הוא וחס ליה למחבר שיאמר כן. ומ"מ הוא טעה הרבה במה שכתב דאם קבע עצמו לשתות צריך ליטול שתי ידיו, והביא ראיה מההיא דיומא, בזה טעה בתרתי חדא בדין הנטילה והשנית בראיה. שאם אתה אומר שקובע עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו, אם כן כבר גזרת שהשתיה בקבע צריך נטילה כאכילה, ואם כן אפילו שותה שלא בקבע, דמאי שנא מן אכילה דבין בקבע בין בעראי צריך נטילה, ואי מההיא דיומא, ההיא על כרחין לא בקובע עצמו לשתיה היא אלא באוכל דהא הלכה בסעודה קאמרינן, ולא תקרא קבע של שתיה בשום מקום סעודה, אלא האוכל פת וזה דבר פשוט. זכר לדבר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אלא התם בשנכנס לסעודת לחם ומזון היא, והכי קתני נכנס לסעודה והוצרך לצאת ולהשתין כשהוא חוזר נוטל ידו אחת ומשום שפשוף, ואפילו אינו רוצה לחזור ולאכול אלא לשתות בלבד, והוא הדין אפילו רצה לאכול כפי מה שכתבתי. ואם הפליג לדבר, וחזר ורצה לאכול, נוטל שתי ידיו. וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, ואמר רב חסדא דכי קתני לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, לא שנו אלא בשדעתו לשתות לבד ומשום חשד, וכן פרש"י ז"ל שאינו צריך לאכול עוד אלא לשתות אבל אם דעתו לחזור ולאכול, בין השתין ונוטל ידו אחת בין (השתין) הפליג ונוטל שתי ידיו, נוטל אפילו בחוץ, שהכל יודעין דאנינא דעתיה לאכול בלי שיטול ידיו, וקרוב הדבר שאינו חוזר אלא להשתין ולטול ידו אחת, דהשתא איכא אנינות דעת, אבל במפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא. וזה קרוב בעיני יותר, ובין כך ובין כך נמצאת ראייתו בטלה וכל שכן לפי פירושו של רש"י ז"ל, דכולה מלתא ליתא אלא מחשש שמא ימלך ויתן פרוסה לתוך פיו. עוד שם הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש וכו'. אמר הכותב נראה שקבל על עצמו לומר בהלכה הפחות שבלשונות וזה שאמר הגרוע שבגרועים. ועוד אני אומר שאי אפשר לומר כן מכמה טעמים, דאטו משום דגלי דעתיה דפת חביבא ליה לא יקדש על היין, ועוד דאם כן אפילו אחרים לא יקדשו לו על היין שכבר קבל על עצמו לקדש על החביב, ועוד מאי ניחא להו לתלמידיה דרב כי אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתיה (פסחים ק"ו, ב') זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא, וזמנין דהוה ליה חמרא ומקדש אחמרא, אדרבה היא הנותנת דכיון דכי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, הא נמי דנטל ידיו וגלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא, לא יקדש אלא אריפתא, אלא בבירור כל מה שכתב אין לו שחר. ומה שכתב המחבר הוא הנכון, וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל.
עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין, שנינו בברייתא בפרק כל הבשר קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק, לחולין עד לפרק, לתרומה עד לפרק. וכל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת ידים בחולין, ובקדוש ידים ורגלים במקדש. אמר רב, עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה, לחומרא. ורב ששת אמר בין לחולין בין לתרומה, לקולא. אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דר' אמי, ואמר לי עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא, אלא הא ר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דהוא לוי, אמר לי עד כאן בין לתרומה בין לחולין לחומרא. פרש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים, עד הפרק שמתחבר פיסת היד עד קנה הזרוע. ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, היינו פצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא. ורב ששת דאמר בין לחולין בין לתרומה לקולא, פירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, עד פרק שני של אצבעות, ואינו חולק על הברייתא, שהוא מפרשה לחולין עד לפרק, זה פרק ראשון של אצבעות, ולתרומה עד לפרק, זה פרק שני, ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע. ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים. והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד הפרק השני כתרומה. והא דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין, אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר אבל בקדוש ידים, לכולי עלמא סוף פיסת היד ולא יותר, וכן מוכיח פרק האומר משקלי בערכין, דתנן התם (י"ט, א') האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מרפקו, והוינן בה (שם, ב') והתניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף, ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מרפקו. והרב רבי משה בר נחמן ז"ל כתב, דבירושלמי מחמירין לחולין מתרומה, דגרסינן התם (ברכות פ"ח, ה"ב) בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק, ולחולין עד קשרי אצבעותיו. וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו לאוכלי טהרות, וכן מדקא מני ואזיל מקדש, וחולין ותרומה, דממעט והולך הוא, ור' אמי משום דכהן הוא, מחמיר בתרומה כחולין. ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, דזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא אמרו נטילת ידים לחולין, אלא משום סרך תרומה, ונימא בתרומה עד פרק שני, ובחולין שאין עיקרן אלא משום סרך תרומה, עד קשרי אצבעות, ונראה לי כי בירושלמי החמירו בין בחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי אצבעות כעיקר שיעור של תרומה, והחמירו בתרומה עד שיעור של קדוש ידים, והפרק של פיסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה. ובגמרא דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב, מדקאמרינן רב אמר עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה [לחומרא], דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע, שהחומרא בשניהם היא מדקאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, והוא שהחמיר בין בזה ובין בזה עד סוף פיסת היד, והשתא נמי אתי שפיר הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, דהוי עד סוף פצול האצבעות, ולא נצטרך לדחוק פי' הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון, וידלג פרק אחד בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא באחד מהם היא, ומשום לישנא דשמואל נקט ליה ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מגמרין דהחמירו בחולין מתרומה, שהתירו לאכול במפה לאוכלי תרומה, ולא התירו לאוכלי טהרות, התם לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא משום דכהנים זריזין הם, ואין חוששין שמא יגעו ביד, מה שאין כן באוכלי טהרות שאינן זריזין כל כך. אבל לענין שיעור נטילה, תרומה חמורה מטהרות. וברייתא דקא מני ואזיל קדוש ידים, וחולין ותרומה, במקצת הנוסחאות מצאתי דגרסי לחולין עד לפרק, לתרומה עד לפרק לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, ותנא ממטה למעלה קתני. אבל בפירוש ר"ח ז"ל נמצאת הגירסא כגירסת הספרים, קדוש ידים וחולין ותרומה, ואפילו כן אינו קשה כלל, דמונה והולך הוא החמור שבכולן, ואחר כך הקל שבכולן, ואחר כך האמצעי. ולפי פירוש זה יהיה פסק הלכה, לחולין עד סוף פיסת יד שהוא מקום שמתחבר היד עם קנה הזרוע, כשמואל ור' אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי, וכבר הדיא דמסהיד משמייהו. כך נראה לי וכן [נראה] מדברי רב חננאל ז"ל שפירש זה לשונו, אמר רב עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה, פי' פקק קשרי אצבעותיו, זולתי הכף של יד, והפרק כף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא הפרק. עד כאן לשון הרב. ונראה שהוא גורס בברייתא לחולין עד לפקק, וכן מצאתיה גם במקצת הנוסחאות. עוד כתב ואסיקנא משמיה דר' יהושע בן לוי בין לתרומה בין לחולין לחומרא, והוא עד המרפק ע"כ. והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי. והראב"ד ז"ל פירש בהלכות נטילת ידים, שאין צריך לחולין אלא [עד] סוף פצול האצבעות, בד"א במים ראשונים, אבל במים אחרונים [שאינן אלא לרחוץ] לכלוכי המאכל שעל ידיו, רוחץ עד פרק שני של קשרי האצבעות, ודיו שאין המאכל למעלה מאותו פרק, וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות נטילת ידים שלו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון]. עוד כתוב שם הא דתניא קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק, לחולין עד לפרק, לתרומה עד לפרק, ומוכח בהדיא בערכין בקדוש ידים במקדש עד הפרק שמתחברת היד עם קנה הזרוע, וזהו עד סוף פסת היד. וגרסינן עלה, אמר רב ע"כ לחולין עד כאן לתרומה. ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא. ובירושלמי משמע דמחמרינן בחולין מבתרומה, דאמרינן התם בשם רב לתרומה עד לפרק, לחולין עד קשרי אצבעותיו, היינו סוף פיצול האצבעות עם פיסת היד, מכלל דלתרומה עד לפרק דקאמר היינו קשר אמצעי שבאצבעות, והקשה המחבר היאך אפשר, והלא עיקר לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, והיאך אפשר דתיהוי תרומה קילא מינייהו, ותירץ דלתרומה דקאמר עד לפרק היינו סוף פסת היד, ולחולין עד סוף פיצול האצבעות ע"כ. ואינו נכון, דא"כ פליגא דרב אמתניתא, ורב שמיע ליה מתניתא כדאיתא בגמרין, דפריש עד כאן לחולין עד כאן לתרומה, ובמתניתא ליכא למימר הכי דהא היינו קדוש ידים ורגלים במקדש. אלא ודאי עיקר כדפרישית, דחולין חמירי מתרומה ואף על גב דמשום סרך תרומה, משום דתרומה חמירא וזהירי בה, אקילו בה, כדאמרינן דלא התירו במפה לאוכלי חולין והתירו לאוכלי תרומה. ושמואל דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה סבר, דעד הפרק דחולין ותרומה חד הוא ותרוייהו לחומרא עד סוף פיצול האצבעות. ורב ששת נמי סבירא ליה דתרוייהו חד הוא אלא דלקילא עד פרק שני שבאצבעות, ולרב לתרומה עד פרק שני ולחולין עד פיצול האצבעות והכי סידרא דמתניתא חמור חמור ראשון, וכן דעת מורי רבינו משה ז"ל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער ראשון]. עוד שם הא דתניא קדוש ידים ורגלים וכו'. אמר הכותב הרי הוא כמלקט מאחר הקוצר ולא שיבולים אלא גרגרים, וכי המחבר לא ראה דברי הרב ז"ל ולא עמד על פירושו ועל ראייתו מהתירו במפה לאוכלי תרומה, ולא התירו לאוכלי טהרות, המחבר על דברי הרב ז"ל ועל ראייתו ועל דברי כל שאר המפרשין שבאותה הלכה עמד, וכתב שם בחבור דברים ברורים על אדניהם, ומי מחבב הרב ז"ל יותר ממנו, אלא שהאמת אהוב ואחר שחלק כאן על דברי הרב ז"ל היישוב מפני זה שאין בו שום חידוש טענה וראיה אלא שהוא שונה בדבר, ומי שיעמוד על דברי המחבר ידע כי לא לחינם אלא מבחירת האמת וישר ההלכות.
